<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ד</h1>
<h2>דף יט.</h2>
גרסינן בפרק שני דכתובות שאומר רב נחמן במודה בשטר שכתבו שצריך המלוה לקיימו ואם לא קיימו המלוה לוה נאמן לומר פרוע הוא במיגו דמזוייף.
<h2>דף כא.</h2>
לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר, וכן אם כתב שטר אף על פי שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זה מלוה בשטר ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי (גיטין פ"ו ב'), ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם, הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה על פה לכל דבר כדאמר רבי יוחנן בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ו א'), ואם טען שפרע ישבע היסת ויפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורש ולא מן הלקוחות (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"א הל' ב'—ג') כך פסק רב אלפס (שם דף פ"ג א'). ומורי רבינו יהודה כתב שרבינו יצחק (כתובות כ"א א' תד"ה הוציא) חולק על זה שהרי מנין לנו לחלק בזה כי לעולם אינו רגיל לפרוע אם לא יחזור לו השטר בין כך ובין כך ואינה נחשבת כמלוה על פה אלא לענין שלא תגבה מן הלקוחות.
<h2>דף לו:</h2>
הוציא עליו שטר מקויים שיש לו עליו מנה והלוה אומר והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו אבל לא הזכיר לו את השטר ואמר לו המלוה כך הוא שפרעת אבל חוב אחר פרעת שהיה לי אצלך אמר רב נחמן (שבועות מ"ב א') איתרע שטרא, והלכתא כרב נחמן. ומדקדק רבינו יעקב מדקאמר איתרע שטרא ולא קאמר אבטיל שאינו בטל אלא איתרע שאינו גובה אלא בשבועה (תד"ה איתרע), ורב היי גאון ורב שרירא גאון אביו מפרשים בטל לגמרי (וכ"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ד ה"ט), ונתצתם מתרגם ותתרעון. בד"א כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון אבל ראוהו נותן לו המעות ולא ידעו אם בתורת פקדון או בתורת פרעון או בתורת מתנה אם אמר בעל השטר לא היו דברים מעולם הרי זה הוחזק כפרן ובטל השטר ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הרי זה נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים ומתוך שיכול לומר במתנה נתנם לי נאמן לומר פרעון של חוב אחר הוא, אמר לו הלוה והלא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממך הוא ואתה גבית דמי בשרו ואמר לו בעל השטר כך הוא אני גביתי את דמיו מחוב אחר שהיה לי אצלך הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב ומדמיו פרע איתרע השטר ואע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו וישבע הלוה היסת שפרעו לדברי רב היי גאון וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם). ורבינו יצחק פירש שבכל מקום שיאמר בתלמוד ריעא ואיתרע הוא דלא מיקרע קרעינן ולא אגבויי אגבינן מיניה כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות ל"ו ב') (שבועות מ"ב א' תד"ה איתרע).
<h2>דף נא.</h2>
בפ"ק דב"מ (ט"ו א') ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז ב') אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביח מחמת הוצאה בין שהשביחו הנכסים מאליהן אלא שאם השביחו מאליהן יטרוף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח, לפי שהשבח בא לאחר שלוה מראובן ולאחר שמכר ללוי ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון והשבח מנכסים שבאו לו אחר שלוה משניהם שהן חולקין כאחד כמו שבארנו, עוד בפ"ק דב"מ (י"ד ב') ובגיטין (מ"ח ב') אין מוציאין לא את השבח ולא את הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדין שאלו דברים שאין להם קצבה, ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח בכתובתה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"א ה"א) כדאיתא בפרק יש בכור (בכורות נ"ב א'). עוד בפ"ק דב"מ (שם) כל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפין ממנו אבל הפירות המחוברין לקרקע אע"פ שאינם צריכין לקרקע כי אם מעט הרי בעל חוב גובה מהן כמו שגובה מן השבח (עי' רמב"ם שם ה"ב והגמ"י ומ"מ). אבל אין צריכין לקרקע כלל אין בעל חוב גובה מהן כדאיתא בפרק נערה (כתובות נ"א א') (ע"פ ב"ב מ"ב ב' תד"ה שבח). מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אא"כ שבחה מאיליה ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי הבעל חוב גובה [ממנה] את השבח כדרך שגובין מן הלקוחות, ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח מן הלוקח ולא יטרוף ממקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר המכירה אנא איקו ואשפי ואידכי ואמרוק זביני אילין ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי ופירש ר"ח (ב"מ ט"ו א') זבינא הוא הלוקח פירוש מחמת תנאי שאמרנו נתרצה הלוקח שיטרפנו בעל חוב, אבל מקבל מתנה שאין לו על מי לחזור אין טורף ממנו (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש). אומר רבינו יצחק כי מן היתומים אע"פ שאין להן על מי לחזור טורף מהן דיורש כרעיה דאבוה דתנן במסכת בכורות פרק יש בכור (נ"א ב') אין הבכור נוטל פי שנים בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן משמע דאשה בכתובתה מיירי מיתמי דומיא דבכור והבנות במזונותיהן ומקשה והא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומתרץ מקולי כתובה שנו כאן, וצריך להתישב בההיא דפרק המקבל (ב"מ ק"י א') שמשמע שם קצת שיתומים שהשביחו הנכסים אין הבעל חוב גובה מן השבח כלום שאומר שם יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה, ואומר רבינו יצחק שלשם מדבר כגון שאותה קרקע עשה אותה אביהם אפותיקי לבעל חוב וזהו מה שאומר שם על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואם השביחו יתומים שמין להם את השבח כדין יורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות (שם ט"ו א' תד"ה בעל).
<h2>דף נה.</h2>
אחר שהתחלנו במצות עשה של הלואה נבאר משפטי הלואה על הסדר. ונתחיל בזו, דגרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א ב') אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה ב') בשמעתא דאומן מסקינן כמו כן דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים. לפיכך אם טען אחר כך פרעתי נשבע שבועת היסת ויפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפורעו בעדים לפיכך אם אמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו את חובו, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותו ונותנין למלוה שלא יחזירו מלוה על פה שתהיה עדות בשטר עד שיאמר [להם] הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, ואע"פ שאמר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין את השטר ביד המלוה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"א ה"א) כדאיתא בפרק אע"פ (כתובות נ"ה א'). והטעם הוא משום דרגלים לדבר מדלא הקנה לו מיד בקניין חליפין שמע מינה שאין דעתו להקנות לו מיד עד שימלכו בו עדיין, ועוד אומר רבינו יעקב שכל מתנה צריך לימלך פעם שניה כשלא קנו כדגרסינן בירושלמי (ב"מ דף ט"ו ב') דאמר ליה רב לרבי חייא בריה כי אמינא לך הב ליה מידי [ל]פלניא אי איניש מסכינא [הוא] הב ליה מיד אי עתיר הוא אימליך בי תנינות (ע"פ תו' ר"ש משנץ שם). קנו מיד שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אף על פי שלא אמר להן כתבו שסתם קנין לכתיבה עומד ואינן צריכין להמלך בו (המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף פד:</h2>
מי שיש לו עליו חובות הרבה כל שקדם חובו גובה תחילה בין מן הלוה [עצמו] בין מן הלקוחות ואם קדם [ה]אחרון וגבה מוציאין אותו מידו שכל שקדם חובו זכה, בד"א בקרקעות שהיו לו בעת שלוה אבל הקרקעות שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אע"פ שכתב לכל אחד מהם שאני עתיד לקנות משועבדים לך אין בהם דין קדימה כדאיתא בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז ב'), וכל שקדם וגבה זכה אע"פ שהוא אחרון, לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבדת לראשון והוא קודם לגבות וכן אפילו היו מאה, אין דין קדימה במטלטלין אלא כל שגבה מהן זכה אע"פ שהוא אחרון, ואמר רבי יוחנן בפרק קמא דגיטין (י"א ב') קדם אחד משאר בני אדם ותפש מן המטלטלין של זה כדי לזכות מהן לאחד מבעלי חובו[ת] לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה, ואפילו במקום שעשאו שליח כמו שמוכיח במעשה דיימר בר חשו (כתובות פ"ד ב' ותד"ה את), אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו, וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני או תן מנה זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבעלי חובותיו יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהם אחר (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"כ הל' א'—ב' ע"ש). בעלי חובין הרבה שיצאו בשעה אחת אם החוב לאחד אלף ולאחד אלפים ולאחד שלשת אלפים ונכסי הלוה אלף כולן חולקין בשוה, אבל אם הם אלפים האלף חולקין בשוה ובשאר אלף לפי החשבון כדתנן בפרק מי שהיה נשוי אין שם אלא מנה חולקין בשוה, כך כתב רב היי גאון (הו"ד ברי"ף שם דף נ"א ב' וע"ש). שטרות שזמן כולם יום אחד או שעה אחת במקום שכותבין שעות כל שקדם אחד מהם וגבה בין קרקע בין מטלטלין זכה, באו כולן כאחד לגבות וכן בעלי חובות שכל אחד מהן קדום לזמן חברו שבאו לגבות מן המטלטלין שהרי אין בהן דין קדימה או שבאו לגבות מקרקע שקנה לוה לאחר שלוה מן האחרון שבהן ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהן את חובו מחלקין ביניהם (רמב"ם שם הל' ג'—ד'). וכעניין זה בארנו בשם רבינו יעקב בהלכות מתנה (עשה פ"ב דף קס"ב א' בד"ו).
<h2>דף פה.</h2>
וכן הורו, מי שטען שפרע השטר ואמר ישבע המלוה ויטול אומרים לו הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול, אמר אין לי כלום לשלם משביעין אותו תחלה מתקנת הגאונים שאין לו ולכשתגיע ידו יתן לבעל חובו ואז ישביענו שלא פרעו ואחר כך יתן לו (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ד הי"ב).
<h2>דף פז.</h2>
למדנו ממשנת פרק הכותב (כתובות פ"ז א') וממשנת פרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה א'), הפוגם שטרו או שעד אחד (ש)מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר (כתובות פ"ח א') שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב, והטורף מיד הלוקח, והנפרעין מן היורש בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב ב') יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ופסקינן כוותיה בהניזקין (גיטין נ' ב'), וגרסינן בירושלמי (שבועות דף ל"ח א') אמר רב זירא כולן כעין שבועה של תורה ירדו להם, ואומרים לו כשיתבע השבע ואחר כך תיטול, ואם היה החוב לזמן ותבעו בזמנו נפרע שלא בשבועה כדפסקינן בפ"ק דב"ב (ה' ב'), עבר זמנו ותבעו לא יגבה אלא בשבועה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ד ה"א).
<h2>דף פח.</h2>
מלוה שמת ובא היורש לתבוע ללוה בשטר שעליו ואמר פרעתי לאביך והיורש אומר איני יודע אומר[ים] לו עמוד ושלם לו אמר השבע לי הרי [זה] נשבע בנקיטת חפץ שלא פיקדו אביו פירוש להחזיר לו השטר ושלא אמר לו אביו פירוש שהוא פרוע ושלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע וגובה (עי' רמב"ם מלוה ולוה פי"ז ה"א) וזו היא הנקראת בתלמוד שבועת היורשים. שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה א') מת הלוה אחר שמת המלוה ובא היורש להפרע מן היורש לא יפרע עד שישבע שבועת היורשין וגובה, אמר רבן שמעון בן גמליאל אם צוה המלוה בשעת מיתתו לפני עדים ששטר זה אינו פרוע יפרע היורש בלא שבועה אף מן היורש, רב ושמואל אומר[ים] (מ"ח א') שאם מת הלוה תחילה ואח"כ מת המלוה אין יורשי המלוה נוטלין מיורשי לוה כלום שבשעה שמת לוה נתחייב המלוה להשבע וכבר מת ואין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו (רש"י ד"ה נתחייב). ורבי אלעזר אומר יורשין נשבעין שבועת יורשין וגובין, ובירושלמי (שם) משמע דרבי אלעזר כרבי יוחנן סבירא ליה דקאמר על מילתיה דרב ושמואל שמע רבי יוחנן ואמר יאכל הלה וחדי. ומסיק שם (מ"ח ב') שדנין כרב ושמואל ודיינא דעביד כרבי אלעזר לא מהדרינן עובדא לפיכך אומר שם רב פפא ששטר חוב של יתומין הבאים ליפרע מן היתומים שמת אביהן הלוה תחילה אין קורעין אותו ואין מגבין בו, אין גובין בו שאין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו, ואין קורעין אותו שמא יבא דיין שידון כרבי אלעזר ויוציא בו, ואמר רב הונא בריה דרב יהושע לשם אפילו היה שם ערב ומת הלוה תחילה לא יפרעו יורשי מלוה מן הערב שאם תאמר יפרעו מן הערב הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי הלוה (ע"פ לשון רמב"ם שם הל' ב'—ד'). אמר רב נחמן הבו דלא להוסיף עלה דההיא דרב ושמואל ואין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא [הרי] הפוגם שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה אומר רב פפא שם שבניו נשבעין שבועת יורשין וגובין (ע"פ רמב"ם שם ה"ה). בפרק הכותב (כתובות פ"ח א') א"ר זריקא אמר רב יהודה יורש שבא לגבות מן היורש ואמרו יורשי לוה אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה הרי יורשי המלוה גובים בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי, וכן מלוה שבא ליפרע מיורשי לוה ואמרו אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה הרי זה גובה בלא שבועה (רמב"ם שם ה"ו).
מלוה שבא ליפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו מהרה עד שיעמוד עמו בדין בית דין שולחין לו ומודיעין לו ואם אי אפשר להודיעו במהרה אומר[ים] למלוה שישבע ויטול מנכסיו בין קרקעות בין מטלטלין ואין חוששין לשובר, ודין זה מפרש רב נחמן בפרק הכותב שמה שנפרעין לאדם שלא בפניו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב לו במדינה אחרת ונמצא נועל דלת בפני לווין (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ג ה"א). ובירושלמי מפרש וכי נפרעין לאדם שלא בפניו א"ר ירמיה כשריבית אוכלת בהן ומסקינן דמשלחין בתריה תרתי או תלת אגרין אי אתי טבות ואי לא מחלטין לנכסי[ה], ופסק רב אלפס (דף מ"ח ב') אע"ג דמשמע לשון הירושלמי דפשיטא ליה שאין נפרעין לאדם שלא בפניו מכל מקום לא עדיף ירושלמי מתלמודינו דקאמר רבי יצחק נפחא דדווקא כתובת אשה אבל בעל חוב לא ודחאה רב נחמן הלכך אם אי אפשר להודיעו עבדינן כרב נחמן. וכן כתב רב היי גאון בשערים שלו. שלש ראיות צריך להביא לב"ד ואח"כ יפרע שלא בפניו, ראיה ראשונה לקיים השטר שבידו, ראיה שניה שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עמו בדין, ראיה שלישית שנכסים אלו של פלוני הלוה הם (רמב"ם מלוה ולוה פי"ג ה"ב). מלוה שבא לב"ד והביא משכונו בידו ואמר זה משכונו של פלוני הוא ואני רוצה למוכרו ולהפרע חובי אין ב"ד נזקקין למחות בו עד שיבא לוה ויטעון שאם רצה לומר לקוח הוא בידי נאמן אלא משיאין לו עצה למוכרו בפני עדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש).
<h2>דף צא:</h2>
תניא בפרק השולח (גיטין מ"א א') עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה והוא שיכתוב להן אפה תהא קאי ושטפה הנהר הרי זה גובה משאר נכסים וטורף אותם ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו אינו טורף משאר נכסים (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ח ה"ג). וכן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו ב') מסיק שאינו קונה שדהו באפותיקאות אא"כ כתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו. וכן אם לוה ממנו ופירש שאין לו עליו אחריות הרי זה אינו גובה מנכסים משועבדים לעולם (המשך לשון הרמב"ם שם). אמרינן בירושלמי דיבמות פרק אלמנה (דף ל"ט א'), העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב או לאשה בכתובתה ומכרה הרי זו מכורה וכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא [נכסים] בני חורין יטרוף אותה בד"א כשמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה (רמב"ם שם ה"ד). עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו מפני שיש לו קול, עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו וכן שאר מטלטלין מפני שאין להן קול (רמב"ם שם ה"ה). עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו אע"פ שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה יצא לחירות, דאמר רבא (גיטין מ' ב' ותו') הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). ורבא לטעמיה דאמר רבא (פסחים ל' ב' ותו') בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, והקדש שאמר רבא דווקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעה על ידי פדיון אמרינן התם דאתי מלוה ופריק מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון (שם ל"א א' רש"י ד"ה ואתי). בעל חוב שבא לטרוף אם יש מעות ללוקח יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף כרבא דפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א ב') וחוזר הלוקח ותובע למוכר, ואם עשה אותה אפותיקי אינו יכול לסלקו בדמים (ע"פ רמב"ם שם ה"ח).
מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהם במטלטלין שהניח, ואם לא רצה היורש לפרוע אין כופין אותו, כי מטלטלין דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי כדמוכח בפרק מי שהיה נשוי גבי ההיא דשביק קטינא דארעא, ופסק רב נחמן בפרק הכותב (פ"ד ב') שאם תפשן בעל חוב מחיים גובה מהן, טען שמחיים תפשן והיורש טוען שאחר מיתה תפשן על היורש להביא ראיה או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ויכול לטעון עד כדי דמיהן וכולל בשבועתו שמחיים תפשן, היתה תפישה זו בשטרות וטען שהן בידו משכון על חובו ו[ש]מחיים תפשן על המלוה להביא ראיה שמחיים תפשן ואם לא הביא ראיה יחזיר ליורשיו מפני שאינו טוען לקנות גופן אלא לראיה שבהן (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"א ה"ח). יתומין שגבו קרקע בחוב שהיה לאביהן אצל אחרים יש לבעל חוב של אביהם לחזור ולגבותו מהן שקרקע זו של אביהם היא (רמב"ם שם ה"ט). כבר תקנו הגאונים אחרונים כולם שיהא בעל חוב גובה ממטלטלין מן היורשין וכן דנין ישראל בכל בתי דינין שבעולם אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות שיש לו לגבות מהקרקע ומהמטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנה, וסייג גדול עשו בדבר שמא לא ידע הלוה בתקנה זו ונמצא ממון יתומין יוצא שלא כדין שאין כח בתקנת חכמים האחרונים לחייב בה את היתומין (רמב"ם שם הי"א).
<h2>דף צה.</h2>
מסקינן בפרק מי שהיה נשוי, מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח הראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בעל החוב טורף מלוקח שני אותה השדה ולוקח הראשון טורף אותה מבעל חוב שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו ובעל חוב חוזר וטורף משני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם וכן האשה בכתובתה (רמב"ם מלוה ולוה פי"ט ה"ח ועי' ראב"ד ונו"כ).
<h2>דף צה:</h2>
כשיורדין בית דין לנכסי הלוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חוב אלא מן הבינונית שבקרקעות[יו], ואמר עולא בפרק קמא דבבא קמא (ח' א') ובפרק הניזקין (גיטין נ' א') שדין תורה שיגבה בעל חוב מן הזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים, וכמו כן מסתמא בקרקעות נותן הפחות שהיא הזיבורית (תד"ה מה), אבל תקנו חכמים בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, בד"א בבא ליפרע מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורשין בין קטנים בין גדולים לא יפרע אלא מן הזיבורית, ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש שם נכסים בני חורין ואפילו היו בני חורין זיבורית והמשועבדים בינונית או עידית בין שמכרם בין שנתנם, נשתדפו בני חורין הרי זה טורף מן המשועבדים כדמסקינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ה ב') שכיון שנשחתו כאילו אינם (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ט הל' א'—ב'). גרסינן בפרק קמא דנזיקין (ב"ק ח' ב') אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, ומפרש רבינו יצחק [ד]אפילו בשני שטרות, וחזר שמעון ומכר שדה אחת מהן ללוי, אפילו היא השדה שלקח תחילה בשטר הראשון, ובא בעל חוב של ראובן לטרוף רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ואין יכול לומר לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות הימנו השדה שביד שמעון שקנה באחרונה שהרי יכול שמעון לומר מה טעם אמרו חכמים אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין מפני תקנת לוקח ראשון ואי איפשי בתקנה זו ואמר רבא (שם) כל האומר אי איפשי בתקנת חכמים שתקנו לטובתי שומעין לו, בד"א כשלקח לוי בינונית אבל אם לקח עידית והניח זיבורית או זיבורית והניח עידית אינו טורף [מ]לוי שהרי זה אומר לו מפני זה טרחתי ולקחתי שדה שאין דינך לגבות ממנו, וכן אם לקח לוי בינונית והניח שמעון בינונית כמו הבינונית שלקח אינו טורף מלוי שהרי זה אומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו (ע"פ כתובות צ"ב א' תד"ה ראובן ולשון רמב"ם שם ה"ג וע"ש במ"מ).
<h2>דף צט:</h2>
הורו הגאונים כי בית דין ששמו לטרוף בנכסי הלוקח וטעו בכל שהו מכרן בטל שהרי הם כשליח לטורף וללוקח ויש להם רשות לתקן אבל לא לעוות כשליח (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פכ"ב הט"ו ועי' מ"מ). וצריך להתישב בדבריהם שהרי בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ב ב') אמרינן דבשתות דווקא מכרן בטל וכן בפרק אלמנה ניזונית (כתובות צ"ט ב' וע"ש ק' א' תד"ה רבא).
<h2>דף ק:</h2>
שנינו בפרק שום היתומין (ערכין כ"א ב') ומפרש לה בגמרא, כשנזקקין בית דין לנכסי יתומין שמין הקרקע ואחר כך מכריזין עליה שלשים יום רצופין או ששים [יום] שני וחמשי ושני ומכריזין בבקר ובערב בשעת הכנסת פועלים ובשעת הוצאת פועלים וכל מי שרוצה לקנות יוליך הפועלים לבקר לו ובשעה שמכריזין מציינין השדה במצרניה ומודיעין כמה היא יפה ובכמה היא שומה ומפני מה רוצים למוכרה אם להגבות לבעל חוב או לכתובת אשה לפי שיש מי שרוצה לתת לבעל חוב שסובר בלבו שיקל מן המעות ויש מי שרוצה להגבות לאשה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ב ה"ח) שיפרענה על יד על יד. אמרינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות ק' ב') העבדים והשטרות והמטלטלין אין מכריזין עליהן ומפרש עולא העבדים שמא ישמעו ויברחו והשטרות והמטלטלין שמא יגנבו לפיכך שמין אותם בבית דין ומוכרין מיד ואם השוק קרוב למדינה אומר שם שמוליכין אותן לשוק (ע"פ לשון רמב"ם שם סוף הי"א).
<h2>דף קי:</h2>
ת"ר בפרק בתרא דכתובות, המוציא שטר חוב על חבירו והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל, היה כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל (רמב"ם מלוה ולוה פי"ז ה"ט ע"ש). ומוכיח שם דהוא הדין בכתובה לרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה כתובה דאורייתא ופסקינן בהלכות קידושין (עשה מ"ח דף קכ"ו ב' בד"ו) כמותו. לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל, בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול, היה בו מטבע כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו, מכאן אתה למד ששטר שאין בו מקום שנכתב בו כשר לכל דבר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר, אע"פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה הא מסקינן בפרק קמא דסנהדרין (ג' א') שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ולפיכך שטרי חוב המאוחרין כשרים אע"פ שאי[ן] אתה יכול להזימה (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם).
